אנשים רבים סובלים מקוצר ראייה, או במונח הרפואי – מיופיה, עד לפני שני עשורים ויותר כל בעיית ראיה כזאת הייתה מטופלת על ידי גישה לאופטומטריסט אשר היה מבצע בדיקה עיניים, בודק את המספר הדרוש לעדשות כאשר הפציינט היה בודק אלו מסגרות משקפיים נוחות ומתאימות עבורו.
עם השנים מסגרות המשקפיים נעשו שקופות עד כי נעלמו לחלוטין והמראה הפופולארי היה המראה הנקי, כאשר זרועות המשקפיים היו מחוברות לעדשות עצמן, שגם הן איבדו רבות מעוביין ונעשו קלות יותר ונוחות יותר להרכבה.
השלב הבא בהפיכת הראייה שלנו לטובה יותר ועדיין לשמור על מרב הנוחיות האפשרית, היה הרכבת עדשות מגע.
אנשים רבים העדיפו להרכיב עדשות מגע חודשיות בשל היתרונות שהן מקנות לעומת הרכבת משקפיים שלעיתים רבות היו מתכסים באדים ולכלוכים שהיו מצריכים מאיתנו ניקוי באופן תכוף שלהם, דבר מטריד לכשעצמו.
בעוד חלק מן האנשים מצאו לעצמם מסגרת משקפיים שתתאים עבורם תוך הפיכתם לדבר המייצג את האופי שלהם או לפריט אופנתי מעוצב ועדכני.
חלק רב מאוד של האנשים העדיף את המראה נטול המסגרת ולהתעסק עם האחריות של ניקיון העדשות והשמירה עליהן .
המחירים ההתחלתיים של העדשות החד פעמיות, שהיו לשימוש יומי, שבועי או חודשי, היו גבוהים במיוחד והן היו רק לתיקון של קוצר ראייה ללא אסטיגמציה.
פציינטים אשר סבלו משני אלה המשיכו להרכיב משקפיים או שרכשו עדשות מגע מולטיפוקל קבועות, רכות או קשות לפי הצורך וההתאמה.
עם הזמן עדשות חודשיות , יומיות ושבועיות הפכו לדבר נורמטיבי אשר הסיר את הצורך לנקות את העדשה מידי יום ואת התלות בזוג אחד של עדשות, שאם הלכה אחת מהן לאיבוד הותיר אותנו עם הצורך לגשת לאופטומטריסט לשם רכישה מחודשת וההמתנה להגעתן לחנות.
עדשות צילינדר נכנסו לשוק העדשות החד פעמיות ומחירן הלך וירד עם השנים, בפרט לאחר שניתוחי לייזר לתיקון ראייה הפכו לדבר שבשגרה אצל מרכיבי משקפיים רבים אשר חלמו על הרגע בו יוכלו לראות טוב ללא תלות בעזר ראייה כל שהוא.
יחד עם זאת, אנשים רבים מעדיפים שלא לעבור הליך פולשני מעין זה ולא לקחת את הסיכון של הליך שאינו ניתן להפיכה, ולהישאר עם עדשות המגע או משקפי הראייה שלהם.
